מאירי על עירובין ע״ג

1 לענין עירובי תחומין לידע מי שדר בשני מקומות מהיכן מודדין לו שנינו כאן הקיצין והרועים. ר״ל שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות וכן הבורגנין ושומרי פירות אם דרכן ללון בעיר אעפ״י שקדש עליהם היום בשדה מודדין להם מן העיר וכל העיר להם כארבע אמות ואם דרכן ללון בשדה מודדין להם מן השדה אעפ״י שאוכלין פתא בעיר ולא מפני שמקום לינה עיקר שהרי ביארנו מקום פתא עיקר אף לענין עירובי תחומין למוד לו משם אלא שבזו אנן סהדי שאלו היו מביאים להם שם פתם וסעודתם נוח להם לאכל שם במקום ששומרים גנותיהם ובהמותיהם.

2 וכן יתבאר בסוגיא זו על התלמידים שאוכלים חוץ לעיר בבתי אושפיזיהם ובאים ללון בעיר בבית הרב שמבית הרב מודדין להם אנן סהדי שאלו היתה סעודתם מוכנת לשם נוח היה להם בכך והרי בית הרב נידון כמקום פתא ואין דעתם לקנות אלא בבית הרב ואעפ״י שהנותן עירובו בסוף אלפים קונה שביתה במקום פתו אעפ״י שאין נוח לו ללון שם שהרי הולך לישן בביתו. אף זה אינו אלא מטעם שהזכרנו ר״ל דאנן סהדי שאלו היה לו מקום לשם לאכל וללון נוח לו בכך אחר שיש לו לילך דרך שם. לפי דרכך למדת שכל שאנו משערים שהם היו רוצים להיות אכילת פתם במקום לינתם אין אומרי׳ בו מקום פתא גרם אלא מקום לינה כדין רועים ותלמידים לענין מדידת התחומין. ויראה שהדין כן לענין דירה דהא עלה קא אתינן אלא שיש לפקפק בה מעט:

3 מי שהיו לו נשים הרבה בחצרו ואין אוכלות על שלחנו אלא שמקבלות פרס הימנו בבתים מיוחדים על הדרך שביארנו בבנים דינם כבנים וכל שהוזקקו לעירוב צריך עירוב לכל אחת ואחת ואוסרות זו על זו הא בשאין דיורין שעירוב בא אצלן פטורות על הדרך שביארנו בבנים. ואם היו לו עבדים הרבה מקבלים פרס על דרך זה מותרין לגמרי שהעבדים בכל מקום שהם נמשכים הם אחר האדון רמז לדבר ודניאל בתרע מלכא שאעפ״י שלא היה יושב שם כל היום שאם כן תורתו אימתי נעשית הוא חושבו כאלו היה דר שם בכל שעה ושעה. ומכל מקום יש מפרשי׳ שבעבדים לא הותר אלא כבנים וכנשים נאסר אעפ״י שאין שם דיורין אחרים או שעירוב בא אצלם. ותלמיד אצל רבו הדר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו הרי הוא כבן אצל אביו במקבל פרס הימנו על הדרך שביארנו. ובסמוך על שלחנו לגמרי הרי הוא כאורח מתכאסן בפריטי:

4 אעפ״י שהאב ובנו הרב ותלמידו בקבלת פרס אנו דנין כיחידים לענין עירוב על הדרך שהתבאר אעפ״י שדירותיהם חלוקות לענין מבוי שאנו צריכים להכשירו שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו אין אומרי׳ בית האב ובית בנו אינן אלא כבית אחד ואין מכשירין אותו בלחי וקורה אלא הרי הן לענין זה כדירות חלוקות ומונין אותם לשתים ומתירין על ידם את המבוי בלחי וקורה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

5 ומעתה אף לענין שתי חצרות זו לפנים מזו שדריסת פנימית על החיצונה ואם רבים דרים בפנימית ולא עירבו שנמצאו כלם רגל האסורה במקומה אוסרת החיצונה אעפ״י שערבה ואם אין דר בפנימית אלא יחיד הואיל והוא רגל המותר במקומו אינו אוסר אף לענין זה אב ובנו ורב ותלמידו בקבלת פרס כיחיד הוא נדון:

6 חמשה שגבו את עירובן ר״ל חמשה בתים שבחצר אחת שעירבו ביניהן ואחר כך רצו לערב עם אנשי חצר אחרת על ידי שתוף מבוי כשהן מוליכין עירובם אצל החצר האחרת ר״ל כשמערבי׳ עמהם אין כל אחד מהם צריך ליתן חלק בו אלא דיים באחד שהרי כלם כיחיד שהרי אחים שבמשנתנו לא הצרכנו עירוב לכל אחד אלא בזמן שיש עמהם דיורין כמו שביארנו:

7 ממה שכתבנו למדת שאם היו אנשי חצר כלם אוכלים על שלחן אחד אעפ״י שחלוקים בדירותיהם אין אוסרים זה על זה ואם רצו לערב עם חצר אחרת עירוב אחד לכלם ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכים ליתן בו חלק כלל וכן הדין באנשי חצר שעירבו:

8 גדולי המחברים השוו את המדה בנשים ועבדים המקבלים פרס מן הבעל או מן האדון ולא חלקו ביניהם כלל. וכן פרשו בקבלת פרס שאוכלים לפעמים על שלחנו בשכר מלאכה או בטובה ימים ידועים כמי שסועד אצל חברו שבוע או חדש:

9 בתוספות כתבו שבעל שהכניס בביתו סופרים או מלמדים או בחורים ללמוד אעפ״י שייחד להם בית לפתם וללינתם אין אוסרין עליו ואין צריכין לערב ואפי׳ היה להם פתח מיוחד לרשות הרבים שלא הכניסם ולא השאילם לאסור עליו. והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חלון בהיו חמשה שכיריו ולקיטיו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר. וודאי במחלקים בעליות וחדרים אמרוה שאם לא כן פשיטא שאחד נותן על ידי כלם ואעפ״י כן אין חולקין רשות לעצמם לאסור. וגדולי הדור מקשים עליהם מסוגיא זו שהרי עבדים המקבלים פרס דרים הם בבית רבם אלא שמייחד להם דירה וכשאין מקבלין פרס אוסרין. וכן ישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו הרי הוא אוסר שלא נאמר אלא באביו או רבו. וכן הדין לדעתי בחתנו מצד בתו. וכן בפרק שתוף אמרו בית התבן ובית הבקר ובית האוצר הדר שם אוסר. ור׳ יהודה אומ׳ אם יש שם תפיסת יד בעל הבית אינו אוסר. אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן אוסר. וכן כתבו ששמועת חלון בחמשה שכירו ולקיטו אינה ראיה שבזו העכו״ם דר שם וכל כליו והרי הוא כתפיסת יד ולדעתם כל שייחד להם דירה לפתם אוסרים אלא אם כן יש להבעל הבית תפיסת יד לשם בהנחת כלים כמו שיתבאר בפרק שתוף ואפי׳ היה הוא יכול לדור שם או לאכול ולישן שהרי אף בעבדים יכול הוא לעשות כן ואעפ״י כן אוסרין. ומכל מקום אם ייסד ייחד להם כן לשעה אינן אלא כאורחים וכל שמתמידים לאכל בכל שבת ושבת ביחד יראה שאין אוסרין זה על זה. וכן יראה בהללו שאוכלין בסוכה אחת בחג הסכות שהשבת שבתוכה אין צריכין עירוב בחצר:

10 המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי והוא שאמר חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו החצרות כלם זו עם זו כדין חצרות שפתח ביניהם שאם רצו מערבין אחד ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות אבל אסורין במבוי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף כר׳ מאיר ואם נשתתפו במבוי מותרי׳ כאן וכאן לא שלא עירבו החצרות שאין סומכין על שתוף במקום עירוב אלא אף עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי אלא ששכח אחד מבני חצר ולא עירב שנמצא אוסר על האחרים עד שיבטל רשותם מותרין כאן וכאן אף בלא בטול רשות שאעפ״י שאין כאן עירוב ואין סומכין על שתוף במקום עירוב בזו מיהא סומכין. ופרשו הטעם בגמרא שלא אמרו אין סומכין אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות וזו אינה אלא בשלא עירבו כלל או לא נשתתפו כלל אבל כאן שכבר עירבו באותה חצר אין כאן חשש שכחה וסומכין על השתוף אפי׳ השוכח.

11 שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי שהרי אחד מבני מבוי פירושו חצר אחת ונמצא שכל בני חצר אחת שכחו ולא נתנו חלק בשתוף והרי יש כאן חשש שכחת שתוף ומתוך כך אסורים במבוי שאלו לא היה בכלל השכחה אלא אחד הואיל ומקצת בני חצר נתנו חלקם בשתוף היינו מותרים על הדרך שביארנו שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. כלומר כשם שטלטול מן הבתים לחצר צריך עירוב כך טלטול מן החצרות למבוי צריך שתוף ואין אומרין הואיל והחצר רשות משותף והמבוי רשות משותף נקל בו שהרי מכל מקום חצר אינה משותפת אלא לבני אותה חצר והמבוי משותף לבני כל החצרות:

12 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

13 כל שאמרנו בכאן אסור פירושו אסור עד שיבטל רשות בין בחצר בין במבוי שכמו שיחיד ששכח ולא עירב מבטל רשות לבני החצר כך בני חצר אחת ששכחו ולא נשתתפו מבטלין רשות חצרם לבני המבוי והוא שאמרו למעלה בענין צדוקי שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי שאמ׳ רבן גמליאל לבני מבוי מהרו והוציאו את כליכם עד שלא יוציא ויאסור עליכם שהרי בטל רשותו:

14 הוזכר בסוגיא זו על רב שלא היה שונה במשנתנו חצרות הפתוחות זו לזו אלא שהיה מפרשה בשאין פתוחות זו לזו ועירבו האמור בה פירושה כל אחת לעצמה ומותרות האמור בה פירושו כל אחת לעצמה ואעפ״י שהדין אמת הוא מכל מקום חקרו עליו מה היה מכריחו להיות משנה ממטבע שטבעו חכמי׳ בגירסת המשנה ופרשו בה תחלה מפני שכל שתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחים אינו שתוף ר״ל שהשתוף צריך שיוציאוהו למבוי ומן המבוי יחזרו ויכניסוהו לחצר שרוצים להכניסו בתוכה שאם החצרות פתוחות זו לזו ויכניסו השתוף בחצר שרוצים להכניסו בתוכה דרך פתחי החצרות שביניהם ונמצא שלא ראה השתוף פני המבוי כלל אינו שתוף מפני שאינו נראה כשתוף אלא כעירוב וישתכח תורת שתוף ויבאו לסמוך על עירוב לבד. ואעפ״י שכל שהוציאוהו דרך המבוי מיהא אין פתחים שבנתים מפקיעין כלום מכל מקום היה שונה כן כדי לגלות דבר זה מפני שחשש שיהא התלמיד טועה לומר הואיל ובמשנה זו מצינו שכל החצרות פתוחות זו לזו אלמא הכנסת שתוף דרך פתחי חצרות מועיל שאם לא כן היה לנו לחוש לפסול אף כשיכנסהו דרך מבוי הואיל וכל החצרות פתוחות זו לזו מגזרה שמא יכניסהו דרך פתחים. ומכל מקום זו אינה הלכה שהשתוף אינו צריך שיהא רואה פני המבוי שהרי נדחה דעת זה ממה שאמרו בעל הבית שהיה שותף לשכניו ואפשר שנתנו מעות ונשתתפו ביינו והרי לא יצא ולא נכנס דרך פתחים למבוי. וכן ממה שאמרו כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ואעפ״י שתירץ דאפקה ועיילה שנויי דחיקי אינון ועוד שהרי אף בהקנה להם פת בסלו דיו וכמו שאמרו בני חבורה שהיו מסובים וקדש עליהם היום פת שעל השלחן אם היו מסובין בבית סומכי׳ עליו משום עירוב שאין מקום עירוב בחצר אבל סומכין עליו משום שתוף וכל שכן שאם הוא בבית ורצו לסמוך עליו משום שתוף סומכין שזה שאמרו מקום שתוף בחצר אינו אלא ללמד שאינו צריך בית הא אם הניחו בבית כל שכן שמועיל ומה שאמרו אין סומכין על עירוב במקום שתוף פירושו כשהניחו סתם שסתם כל שנכנס בבית לשם עירוב נכנס אבל אם הניחו בפירוש אף משום שתוף סומכין עליו. ואעפ״י שיש חולקי׳ בזו לומר ששתוף דוקא בחצר כמו שהעירוב דוקא בבית זה עיקר כמו שנבאר בפרק שתוף בע״ה. והרי בזו מכל מקום לא נשתתפו על דעת שתוף שהרי סבורים היו לאכל סעודתם מבעוד יום ולהחזיר המותר לבניהם וכשראו שקדש היום סמכו עליו אעפ״י שמשעשאוהו שתוף לא ראה פני המבוי. אלא ודאי זו אינה. וחזרו ופרשו בטעמו של רב ממה שאמרו אין המבוי נתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ר״ל שתי חצרות שבכל אחת מהן שני בתים והוא סובר שכל שהיו פתחים בין כל החצרות ועירבו כלם דרך פתח שביניהן הרי הן כחצר אחת ואעפ״י שפתוחות למבוי גם כן:

15 ולענין פסק הלכה ראינו לגדולי המפרשי׳ שדחאוהו שהרי לא אמרו אלא רב לא תני הא מכל מקום כולי עלמא תאנו. וכן שהסוגיא מוכחת כן שהרי הוצרכו להעמידה לדעת ר׳ מאיר ואי לא תנינן פתוחות הרי אתה צריך לפרש עירבו חצרות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה שכיוצא בזו אין לומר סומכין על עירוב במקום שתוף אף לרבנן ומה הוצרכנו להעמידה כר׳ מאיר אלא שמכל מקום אף כשאינן פתוחות זו לזו אפשר לפרש שעירבו בחצרות כלם במשמע וכגון שעירבו דרך חלונות או דרך סלמות שחלון וסלם תורת פתח עליהם להקל ובדרך זה פרשו בתוספות לרבנן במה שאמרו שסומכין על עירוב במקום שתוף וכמו שאמרו וחכמי׳ אומרי׳ או מערבין או משתתפין. ופירושו או מערבין בחצרות ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבואות ומותרין כאן וכאן שלדעת רב שאמר אין מבוי נתר בלחי וקורה אלא אם כן בתים וחצרות פתוחות לתוכו אי אתה מוצאה אלא בשעירבו דרך חלונות או סלמות ואעפ״י שאתה יכול לדעת רב לפרש סמיכה על עירוב במקום שתוף בדרך פתחים ובמבוי שהוכשר בפס ולחיים סתם מבוי מכל מקום בלחי וקורה הוא מוכשר. ומכל מקום הדברים נראים שלא לפסוק כרב אבל מה נעשה וגדולי הפוסקי׳ הביאוה ואף גדולי המחברים הביאוה. ואף גדולי הפוסקים נראה שפרשוה כן אף בעירבו כל החצרות זו לעצמה וזו לעצמה וכן כתבו שכל שעירבו בתים עם חצרות כל חצר וחצר עם הבתים שלה אין אותו מבוי נתר בלחי וקורה שכל שעירבו בתים עם החצרות נתקו החצרות ונעשו בתים ובתים איכא חצרות ליכא. וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק מילה. ומכל מקום אף בזו נחלקו גדולי המפרשים לומר שכל שבתים פתוחות לחצרות וחצרות פתוחות למבוי אפי׳ עירבו בתים עם חצרות וחצרות זו עם זו נתר המבוי בלחי וקורה והן הן הדברים. וכן יש מפרשי׳ שאף רב לא אמרה כן ר״ל שכל שפתוחות זו לזו יהו כחצר אחת הואיל ומכל מקום הם פתוחות למבוי אלא כך הוא אומר לא תאני פתוחות זו לזו שלא לטעות ולומר שאם פתוחות זו לזו כל שאחת מהן פתוחות למבוי דיה אלא צריך שיהו שתיהן פתוחות למבוי: